פסק-דין בתיק עב"ל 608-08

השופטת רונית רוזנפלד

1.         המערערת הגישה לבית הדין האזורי בתל אביב תביעתה כנגד  קיזוזים שביצע המשיב  מחלקה בקצבת הזקנה של בעלה, כמו גם כנגד אי תשלום חלקה במענק הנישואין שבעלה היה זכאי לו. תביעתה נדחתה על ידי בית הדין האזורי, מן הטעם שהתיישנה (השופטת מיכל לויט; בל  3852/02 מיום 7.7.08). על חלקן של קביעות בית הדין האזורי סב הערעור שלפנינו, בו מתבקשת התערבותנו בקביעת בית הדין בדבר התיישנות התביעה, בקשר לקיזוזים שבוצעו מגמלת המערערת. נציין כי בהסכמת הצדדים, התקיים הדיון בערעור לפנינו בלא שהשתתף במותב נציג העובדים.

פסק הדין של בית הדין האזורי

2.         בפסק דינו דן בית הדין האזורי בטענת התיישנות שהעלה המוסד לביטוח לאומי כנגד תביעת המערערת. בית הדין עמד על כך שבתביעה שהוגשה בשנת 2002, טוענת המערערת כנגד קיזוזים שבוצעו בשנת 1994 מחלקה בקצבת הזקנה של בעלה, כמו גם כנגד אי קבלת חלקה במענק הנישואין שבעלה היה זכאי לו לטענתה בשנים 93-95.  בפסק דינו סקר בית הדין את טענות הצדדים. בית הדין ציין את טענת המערערת כאילו קיבלה בשעתו תשובות מטעות ולא חד משמעיות מן המוסד לביטוח לאומי בעניין מענק הנישואין. בית הדין הפנה לעניין זה אל טענת המוסד לפיה, כבר ב-1.3.95 נשלחה אל המערערת תשובת מנהל סניף המוסד ברמת גן, המסביר כי לא הייתה לה זכאות למענק נישואין בשל נישואיה למר רבי.

            בקשר לקיזוזים מגמלת המערערת, הפנה בית הדין לטענת המוסד לביטוח לאומי כי " כבר ביום 28.6.98 נשלח לתובעת מכתב המסביר כיצד נוצר החוב בתקופה 1.4.96 -31.7.97, ו-1.11.97 -28.2.98, עקב אי זכאות להשלמת הכנסה", וכי מכתב חוזר בעניין נשלח אל המערערת בחודש אוגוסט 1998 (להלן- " מכתב אוגוסט 98").

            בית הדין ציין את טענת המערערת בדבר פניותיה אל המוסד, והתכתבויות שניהלה בעניין החזר כספים שנוכו מקצבאותיה, ואת טענתה בדבר היות תשובת המוסד מיום 6.2.02 לתלונה שהגישה, הודאת בעל דין, שהחל ממנה יש למנות את תקופת ההתיישנות. בית הדין קבע כי בחליפת מכתבים בין מבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי אין כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. כמו כן מצא בית הדין כי בתשובת המוסד למערערת מיום 6.2.02 אין  לראות הודאת בעל דין, כי אם חזרה על החלטות קודמות בעניינה של המערערת, שנמסרו לה בזמן אמת. בית הדין קבע כי על תביעת המערערת חלה התיישנות לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 " ומקל וחומר לפי חוק הביטוח הלאומי". על כן נעתר בית הדין האזורי לבקשת המוסד לביטוח לאומי ודחה את תביעת המערערת על הסף.

הערעור

3.         בטענותיה בערעור מציינת המערערת כי הגישה לבית הדין האזורי השגה על קיזוזים שנעשו מחלקה בקצבת הזקנה של בעלה בשנים 1994-2000, וכי את תביעתה לבית הדין האזורי הגישה לאחר ניסיונות בלתי נלאים להסדיר את המחלוקת בעניין הקיזוזים, ישירות מול סניפי המוסד לביטוח לאומי בערים שבהן התגוררה- בני ברק, אשקלון ופתח תקווה. על מנת שלא להשחית את זמנו של בית הדין, פנתה אליו רק בצר לה, כשלא נותרה עוד ברירה בידה. 

            לטענת המערערת, היא עמדה בהוראות הדין לעניין מועד הגשת התביעה, שכן פנייתה למוסד לביטוח לאומי בפתח תקווה מיום 25.11.01, נענתה על ידי המוסד ביום 6.2.02, ואת תביעתה לבית הדין הגישה במועד, שישה חודשים לאחר מכן, ביום 18.8.02. את המועד להגשת התביעה יש למנות ממועד מתן ההחלטה האחרונה של המוסד, ולא משנת 1995, שכן המערערת טענה כנגד קיזוזים שנערכו בשנים שלאחר 1995.

            כמו כן, אין מדובר בזכאות לגמלה כי אם בטעות בחישוב. אף יש ליתן את הדעת לזכות הגישה לערכאות, במיוחד בשים לב לאופיו הממלכתי של המוסד לביטוח לאומי, שבידיו נמצאים כל המסמכים  בעניינה של המערערת , ואין מדובר בקושי המתעורר בשמירת ראיות, ובהכבדה מיוחדת. כמו כן, המערערת לא מחלה ולא ויתרה על טענותיה.

4.         המוסד לביטוח לאומי טען כי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, וכי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות להגשת תובענות וערעורים.

5.         בדיון שהתקיים לפנינו בערעור, חזרו הצדדים על טענותיהם כפי שהועלו בבית הדין האזורי, ועל עיקרי הטיעון, כפי שהוגשו במסגרת הערעור בכתב.  ב"כ המערערת הבהירה, כי אין למערערת טענה בערעור בקשר למענק הנישואין, וכל טענותיה מתמקדות בקיזוזים שבוצעו מחלקה בקצבת הזקנה של בעלה. הקיזוזים נערכו לדבריה בתקופה שמשנת 1995 ועד שנת 2000 (במקום אחד נטען כי מדובר בקיזוזים עד שנת 2001). ב"כ המוסד הדגישה כי טענות המערערת אודות הקיזוזים אינן ברורות, וכי חדשות לבקרים מעלה המערערת טענות חדשות לעניין זה.

הובהר, כי לבית הדין האזורי הוגשה מטעם המוסד תעודת עובד ציבור, וכי הדיון בבית הדין התנהל על דרך של סיכומים בכתב. כמו כן צוין, כי עוד במהלך הדיון בבית הדין האזורי התקיימה פגישה בין הצדדים לצורך מתן הבהרות, אלא שהצדדים לא הגיעו לכלל הבנה. 

6.         בתום הדיון שהתקיים לפנינו קיבלו הצדדים את הצעתנו לפיה, בתוך שבועיים ימים תעביר ב"כ המערערת את פירוט טענותיה לעניין הקיזוזים מקצבת הזקנה, תוך גיבוי במסמכים מתאימים, וכי המוסד יגיב על הטענות בכתב, או שיזמן את ב"כ המערערת לפגישה, וייתן תשובתו תוך שבועיים מיום המצאת כל החומר לידיו. על פי הצעתנו הבדיקה תבוצע מבלי שאף צד מוותר על טענותיו, לרבות טענת ההתיישנות.

7.         בהמשך לכך, ולפי העולה מן התיק, ביום 22.11.09 הגישה המערערת למוסד את פירוט טענותיה בדבר חוב המוסד עבור חודשים בהם לא קיבלה את חלקה בקצבת הזקנה בשנת 1993, 1994 - 23 חודשים (11,914 ש"ח); חוב המוסד בגין קצבת זקנה בשנת 1993 (1,046 ש"ח); חוב בגין שנת 1994 - (5,400 ש"ח), וקיזוזים לשנים 1995-2001 (34,359 ש"ח). ביום 15.3.2010 הגיב המוסד לטענות המערערת, במכתב פקידת התביעות מסניף אשקלון. בעיקרו של דבר חזר המוסד על הבהרות קודמות שמסר, וזאת מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות. לטענת המוסד כמפורט במכתבו, המערערת קיבלה שלא כדין גמלת הבטחת הכנסה מינואר 1993 ועד דצמבר 1994. בחלקה של התקופה שולמה לה הגמלה אף שהשתכרה, והיה רשום רכב על שמה. מצוין כי בשעתו המערכות הממוכנות לא בצעו הפגשה אוטומטית, ולא הובאה לידיעת מחלקת הבטחת הכנסה הודעה על נישואי המערערת. עם קבלת בקשתה לקבלת תוספת "כתלויה בקצבת הזקנה של בעלה", בוצעה בחודש דצמבר 1994 התחשבנות בתחולה מינואר 1993. נבדקה זכאותה לתוספת מול הסכומים ששולמו לה, שהיו גבוהים מזכותה, כך שנוצר הפרש לחובתה. במכתב אין פירוט סכומי הקיזוז על פני השנים בגין החוב האמור. 

לאחר הדברים הללו, השלימו הצדדים את טענותיהם בקשר לערעור. בעיקרו של דבר חזר כל צד על טענותיו לעניין ההתיישנות.

                                                         דיון והכרעה

8.         למרבה הצער, לא עלה בידי הצדדים להגיע להבנה בהליך זה. על כך, כמו גם על דרך ניהול ההליך על  ידי הצדדים בבית הדין האזורי יש להצטער. נציין כי מצאנו מקום לקבל את הערעור בחלקו, והכל מן הטעמים כפי שיפורטו להלן.

9.         בטענתו לפני בית הדין האזורי, כמו גם לפנינו, לעניין התיישנות תביעתה של המערערת, נסמך המוסד לביטוח לאומי על תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1970 בנוסחן כפי שהיה במועדים הרלוונטיים (להלן- " תקנות המועדים"), ולפיה, מחובת המבוטח להגיש תביעתו כנגד החלטות המוסד, בתוך 6 חודשים מן היום שבו התקבלה ההחלטה בעניינו. מועד זה לטענת המוסד אינו ניתן להארכה. לטענת המוסד, ככל שמדובר בתביעת המערערת, מדובר בקיזוז בחלקה בקצבת הזקנה של בעלה, שבוצע עקב גמלת השלמת הכנסה ששולמה לה ביתר, עוד בשנת 1994. משהגישה תביעתה רק בשנת 2002, תביעתה התיישנה זה מכבר.